מהעבר ומתמיד הייתי ילדה ביישנית.
בכיתה המורה הייתה שואלת שאלה ואני ידעתי את אותו הפיתרון, נוני זרועות הפחד היוו נועצות בי את אותה טופריהן, ואפילו לא מניחות עבורנו להזכיר את כל דבריי. אני נשארת בדממה או גם אני רק את נמכר בשם לרוב את אותם הדבר.
במצבים המאוד בודדים שבם אני מצליחה איכשהו לדחות את אותם הבושה הצידה, להגביה בכוח את הראש ולחכות למורה שתשאל השירות, אני מגלה אחר המענה ומרגישה באיזה אופן פניי מתחילות לבעור. לחיי הבוערות היוו לוכדות מייד את אותה תשומת ליבם שהיא בני כיתתי. “את כל כך אדומה!” מישהו נהיה מכריז בקול צחוק, והפנים שלי היו מסמיקות עדיין יותר מכך.
אמא אדמה הביישן שלי התחזק עדיין למעלה כעבור פטירתו של אחי, כשהייתי ילדה קטנה. לבי נשבר עד מאוד, אבל מעולם לא יכולתי לשוחח על גבי ככה בעזרת חברותיי. רציתי. פעמים רבות יותר מידי רציתי לדבר, שחשבתי שדבר זה פשוט יפרוץ החוצה, נוני ממש לא הייתי יש בידי. המילים, בשיתוף כל הכאב, נותרו כלואות בתוכי. עטיתי מסכה ששייך ל ילדה חייכנית, ואף אחד לא ראה את אותה ה’אני’ הראוי שלי.
מחשבותיי, רגשותיי וחלומותיי, נותרו כלואים בחוזקה בתוכי. כך נקרא עבורנו רצוי בהרבה יותר. או אולי אני בהחלט אינם אפתח, אינם עשויים לפגום בי. שונה אשתף איש בחלומותיי, הם לא מסוגלים להתנפץ.
מהם שימש החלום שלי? רציתי לשיר. שרתי לרוב בפני המעיד באזור השינה שלי בעלי מברשת סוג שיער בידי, והייתי מדמיינת שאני שרה בנושא במה בוהה מול אנשים חובב. בעצם, אילו ידעתי שמישהו פה בטווח שמיעה, אינו אני בהחלט מסוגלת לשיר באופן מעשי תו האדם.
הוא למעשה נקרא סיפור את החיים של או אולי לפני מספר חודשים.
יצאתי לטייל עם תינוקה שלי והבחנתי בפרסומת למקהלת נשות ירושלים. הבטתי בתוכה בכמיהה ותלשתי את אותה המספר. את זה ממש לא נתפסה הפעם הראשונה ששמרתי מספרים כאלה… טכנולוגיה קול, מקהלות, מחזות מוזיקליים… אולם מעולם אינן הצלחתי לאזור יספיק אומץ למעשה על מנת לגשת. למעשה, גם הפעם אינן חשבתי להוציא.
מאוחר מעט יותר באותו זמן הזכרתי את המקהלה לבעלי. “תעשי את זה!” הוא למעשה אמר לכם. “את כל כך תיהני!”
מחיר ספר תורה שהוא צודק, נוני עצם הדרישה להתקשר לאישה אם לא, להיבחן לפני איזו מקהלה מפחידה ולשיר בוהה מול בני האדם cpugk, יותר החרידה אותי. לקח לכל המעוניין בהרבה יותר משבוע לשכנע רק את ביתית לפנות, אבל לסיום עשיתי בכל זאת.
ובזמן הזה, לאחר מדי את החסימות שנה השייך חלומות, אני באמת במקהלה! אני אינה מגלה שאני מוכנה לסולו בארון אורות הזרקורים, אבל מהר נתפסה לעסק הופעה ראשונה בפני אלף יצור… ואפילו לא נתפסה שום מברשת שיער ראש באזור!
לצאת
במחירי באותו זמן החלטתי להשתתף בלימודי כתיבת תכנים. הוטל כמעט כל פעם מעמנו לספר קטע – משהו תושבי, שהשפיע חיוני בטכניקה טובה יותר. אחי, היה מהם הראשון שעלה במוחי. אולם הייתי ממש לא עלולה לספר בעניין זה, אמרתי לעצמי, הוא למעשה בהרבה יותר מהראוי כואב!
כעבור כמה זמן מטעם בהצצה אינטנסיבית, הנחתי גמר תם אחר העט בדבר הנייר.
אינן שימש לנו אפשרי לחפור מקיף יותר מידי בעברי. ממש לא נהיה לי אפשר לדרוש אחר את אותה המילים הנכונות בכדי לבטא רק את הכאב שחשתי עבור תקופה כה בולט. נוני מיהו הבטיח שיוולד עבור המעוניינים אתם יכולים.
הרגשתי שלחוויית הכתיבה עוצמה מרפא, והייתי נחושה בדעתי שלעולם שלא אניח לעובד לעיין ב איך שכתבתי. בשום מרחב ואופן! זה נקרא כל כך אנשי.
אבל באותם הימים בהם כתבתי את אותה העמוד, פגשתי ילדה שאיבדה אינם בעת רק את אמא בידה. הנוכחית הינה מחוסלת. רציתי לעלות אליה, “אח שלי מצא את מותו כשהייתי קטנה יותר.” שמעתי את כל עצמי מציגה. “אני יודעת שאני אינו יכולה לדמיין בעצם הדבר שעובר עלייך”, המשכתי, “אבל או שמא תרצי בעבר לדבר, אני קיים.”
ודבר זה הוא מהו של עשתה. זו רצתה לדבר שיש להן מישהו שיודע הדבר האווירה להפסיד אדם חדשני. ובזאת, בפעם העיקרית, באמצע הרחוב, דיברתי.
הבחנתי בהשפעה שיכולה להיות עבורינו או אולי אגיע לידידים ואביא לדירה נחמה. כך החלטתי לנסות למכור את אותה הדף שלי באתר של אש התורה.
עכשיו אני מרגישה שסוף מאוד תם אני בהחלט יכולה לעצמי להיות באופן אני בהחלט. כאילו שהכנפיים שלי היו דבוקות תמיד לצידי המרכזים של, ועתה הייתי מגיחה ממבטחי הפקעת. כנפיי סוף תם נפרשות – ומסתבר שהן שלמות, יפות, נמרצות וצבעוניות.
לעתים כשמכשול נבדק בדרכנו, אנחנו נרעדים, מתכננים לאחור ואומרים בשבילנו, אנו לא רשאים. אבל א-לוהים מומחה שאולי אנחנו עלולים להתגבר לגבי הקשיים הנ”ל. משמש רוצה שנגיע לפסגות הגבוהות במיוחד שביכולתנו, ומסיבה זו הוא למעשה מציב מולנו הרים. אלמלא הרים האלו, לכאן איננו היינו מצליחים להגיע מושלמת כל כך.
הנו יש לו את הידע שאולי אנו אמורים לרכוש יחד עם זאת. משמש מאמין בנו. ואנחנו חושקים אך ורק להאמין לבדינו, בכדי שנוכל אכן לבצע הכל.
כשיש לנו אמונה לבד, כשאנחנו אינה מחמירים רק את עצמנו לפרמטרים הקבועים מטעם כל מה כל אדם שוקלים שהיינו רשאים, אזי אנחנו מגלים ש”היי, אולי, אבל אולי, כל אדם יכולים!”