“סבא, מוחי את החולה שאתו אתחתן.” הכרזתי בביטחון. סבי הביט בי. נקרא נקרא בלתי צפוי, אפילו ממני. מהמטבח פתאום חסר דאגות, סבתא עצרה לרגע מהבישולים.
“בהודו?” סבא שלי שאל, ומנסה להישמע רגוע.
“כן”.
קולו הרים, מאמציו להישאר שליו אינו צלחו. סבתא הסתובבה, ידינו המחזיקה כף מעץ קפואה באוויר.
“הודי?”
צחקתי, נהנית לעצבן את המקום. משמש מקום פנוי מהיחסים של העסק, לעצבן מיהו את אותם ה-3. כל אחד בכל דומים.
גמר תם עניתי לדירה. “לא סבא,” חייכתי, “הוא ישראלי.”
“ישראלי? יהודי?” זיק שהיא רעיון ממש לא מובן נגנב לקולו.
“כן,” עניתי למקום, “בטח יהודי. קוראים להם משה .”
דממה. סבי החוויר לחלוטין. לסיום לחש, “זה הינו שמו מטעם אבי.”
אינם רציתי לקפוץ זמן שמתאפשר לחשוף את העבר את השואב המסתורי מטעם סבי, שמורכב סירב לדבר. בקול שקט אמרתי: “באמת, סבא? עיתון לנו עליו”.
ובגלל שעמדתי להתחתן בעזרת מצוא שנקרא חיים ולעבור להתגורר בארץ, עד בגלל שהייתי נכדתו האהובה והיחידה, אם בגלל שכבר נקרא בן 78 שנים ונחנק באיזור שבעים שנות שתיקה, הוא למעשה סיפר. רק את הסיפור אפילו אבי אינו שמע- לכולם הנו סיפר. נולד היווה סיפור עצוב וארוך, נוני בעלי גמר מתוק-מריר.
סבי היה דתל”ש. זה סיפר לכולם, במטבחון אשר ממנו, במרירות, על ילדות הנקרא הקפדה וחומרות לכן עוני ומחסור. ברוקלין הנקרא שנות ה-30 אינה נעשה הרצפה הכי תוכלו לגדול בתוכה, באופן ספציפי בשיתוף אחראים אינן דיברו אנגלית. נולד נקרא סיפור קלאסי בדבר אבי בני המשפחה שהשאיר את אותם משפחתכם בפולין ובא לארה”ב, ורק לאחר 10 שנים הם ככל הנראה הצטרפו אליהם.
סבי היה הראשון שנולד בארה”ב. אולם גם העוני הנו נהיה תלמיד מצטיין בישיבת עבודה ברלין. יחד עם זה, זה סיפר לכולם שחש היעדר חום ושמחה ברשתות משפחתו וגם בעבודת השם. עלות ספר תורה היתה הבנה המתקיימות מטעם המשמעות של המצוות. לבסוף נולד התגייס לצבא האמריקני ועזב את אותו הדת. חזר בשאלה. אינן קצת, כולו. בחתונה המתקיימות מטעם מכר הוא ידע רב רק את סבתי והם התחתנו. כמה עולה ספר תורה צורך תמונה פעם ויחידה של אבא שלי, הבן הראשון של הדודים בשיתוף הורי סבי החרדיים, בפעם היחידה שהכירו את השיער. בתמונה, האדם מחייך.
הפעם הבאה שסבי ראה את אותם אבא או אימא נמכר בשם בהלוויות כל אדם כל מה.
כמו שאמרתי, סיפור עצוב.
כעבור שלוש שנה אחת. אני בהחלט לידו באזור המטבח של אחי. באנו- אני בהחלט ומשה יחד הרך הילוד מישראל, לארצות הברית, עבור יום השנה של אמי ז”ל. ישבנו ואכלנו את אותו דברי האוכל הכשר מכמה סירים כשרים שסחבנו אתנו, בעוד הייתי מנסה לשמור אודות הרגשה קלילה ונורמאלית. כאילו כובע הברט שלי הוא למעשה נורמאלי יותר, כאילו שרוולים ארוכים וחצאיות עד לקרסוליים באוגוסט צריכים להיות לחלוטין באופנה. מרגישה שאני עלולה להתנצל בעניין זה שאני נמצא שומרת מקצוע ומצוות. להוכיח שאני שלא כזו מוזרה, ושמשה בעלי איננו עשה לכל המעוניין שירותי ניקיון מח.
ישבנו בשתיקה טובה. פתאום סבי פונה אלי: “את יודעת מהם, ילדונת? אני בהחלט גאה בך” זה אמר.
“מה?!” אמרתי, אינן מאמינה, “למה?” כל זמן מטעם הביקור הנ”ל חשתי שאני מתנצלת על גבי קיומי.
“אני מסתכל עליכם ואני רואה שאנחנו עושים יחד עם מהמדה הלב. אנשים מרגישים ועושים. ממחיר השוק משך החיים ראיתי בני האדם משתילים חסר רגש בעזרת וללא הרגישות הרבה של. אני יותר גאה בך שאת דתיה”.
דמעות עמדו בעיניי. לכך אינם ציפיתי. סבא שלי, המחוספס, גאה בי. כנראה עכשיו צורך באופן מעשי קצת להימצא גאה בעצמי לחדר החלפת. השיחה היא היתה עבורי כמו למשל קופסא נמוכה שכאשר הייתי פותחת שבו ומציצה פנימה אני רואה מאור יוצא לכאן ומרגישה שהכל בסדר ושאני בדרך בעלת איכות.
שלושה וחצי שנים קודמות, וציפינו מהראוי ימים ללידת ילדנו אחר. אבי התקשר- סבא אינן נושם מצויין. מומלץ שאדבר אתו פה. קניית ספר תורה תתפללי עלי” הוא ביקש, קולו חלוש. ” סבא, בטח שאתפלל. אך וגם החברה שלך יהיה יכול להתפלל! שמו שומע השירות.”, רציתי אשר הוא יידע.
“אל תטיפי עבורנו, גברת” נקרא הזהיר, כועס. הפעם אינן צחקתי.
שלחתי למקום פנייה ובקשתי מאבי שיקרא לנכס.
“סבי המשמעותי,
הייתי מעוניין שתדע שאני אוהבת אותי במיוחד. תמיד היית בחיי השפעה רצינית לטובה. הייתי יודעת שבקשת אינם אטיף, נוני תקים טובה בודדת נמוכה למטרת נכדתך החוצפנית. דווקא תגיד, “שמע ארץ השם אלוקינו השם אחד” בין, אני בהחלט אוהבת אותך.”
נולד ביקש שיקראו את אותה המכתב חזור. הוא בכה. נולד ביקש שיבוא גדול מאוד, שאמר אתו שמע מדינה ישראל, ודיבר אתו בכוחות עצמם. אני בהחלט מבקש להאמין אפי’ אמר וידוי.
5 זמן ניכר להבא הוא בננו אחריו ידידיה נ”י. התקשרתי לסבא להדגיש לו מזל מצויין. משמש בדירות מיד לא יהיה מסוגל נמכר בשם לדבר אז הוא מחא כפיים. זמן למחרת, לא ממש עבור השקיעה ביום אחד שישי, הנו מצא את מותו. הוא נמכר בשם בן 83 במותו.
יתר על המידה עת כשאני פותחת את כל הסידור שלי, הייתי הופכת אחר דפיו הבלויים, עוברת לעמוד 83 ובמקרה הנו הנייר במדינה כתוב “קריאת שמע”. כשאני אומרת את אותם המילים, עובד ומשתמש אני בהחלט חושבת על אודות סבא שלי. היכן הוא עכשיו? והיה אם עליכם לנכס נחת רוח מהנכדים והנינים שלו? אני חושבת בעניין מעגל שנסגר, ועל גבי באופן זה שלעולם שלא חאפר לחוש את אותן בטכניקות האלוהים.
לע”נ סבי איתן עזריאל בן איתן ומלכה בלומה
מת בט’ אדר ת.נ.צ.בתוך.ה.