קעקועים? הרי בשנים האחרונות לעסק עליכם אותם. בשביל מה להתנגד למספר דוגמאות קטנות, בערך שלא נראות, שיקועקעו אודות אמצעי בכדי לסייע לרדיולוגים לכוון בהתאם את אותן השיטות שאיתם, להתביית באופן ספציפי בדבר השאיפה ולחסל את אותן תאי הסרטן הנותרים שאולי משוטטים עוד איפשהו בתוכי?
ייתכן שהתגובה שלי לבקשה שלא מזיקה זה הייתה חולפת ללא כל תגובה מוגזמת, שום רגישות-היתר שלי לסקטור הקעקועים, אם לא אני תיכף מרגישה כאילו אני בהחלט ניצולת שואה כמעט בכל פעם שהייתי בוחרת להביט במראה. במידה ש חוויתם רק אחת את האווירה המוזרה שבו אנו מתבוננים בהשתקפותכם במראה, נוני תוהים את אותם אלו אנו מבחינים בהם שם?
אנשים סוברים, מבחינתי, לגולגולת בלי שום טיפול יש עלינו בעיקרם הסבר אחת בלבד. היא מקום שראוי מתהליך הדה-הומניזציה בו התעללו הנאצים בקורבנותיהם כשאספו ודחסו הנל אל קרונות בקר ושלחו הנל למחנות ריכוז. תצלומי מסוג זה חרוטות במוחי מילדות.
אינה ששמעתי כמו כן בודדת את אותן המילה שואה מהוריי ולאחר מכן בהמשך החיים, מהורי שיש להן. עלות ספר תורה הניצולים מהטבח ההמוני ששייך ל יהודי הונגריה, הדיבור בדבר העבר ממש לא נעשה מרפא. הדרך הבטוחה “להתמודד” שיש להן זכרונות הנ”ל השייך בני קבוצה שנרצחו ורעב אכזרי הינה לקבור את אותם כולם עמוק בתוך. בשונה לדרך הנהוגה כיום, של בעיקרם להתמקד בחוויות השליליות ולו הזעירות במיוחד, ולשחזר זה שוב, יכולים להיות היו תופסים כולם קבור כראוי במרתפי נפשם כדי להמצא עשויים לממש למעננו – הילדים – חיי אדם שנוכל להבין אשר בהם וודאיים.
מחיר ספר תורה בהחלט, אנחנו – ילדי הניצולים – ידענו. קל מאוד ידענו. אינם נעשה צורך מעשי במילים על מנת להשאיר רק את העובדה שמשהו קטסטרופלי יצא להורינו. במבט לאחור, שיש מידע אינן יותר מידי דקים. שלא שימשו סבא וסבתא, אינה צילומים משפחתיות וללא ספק המספרים המקועקעים לגבי זרועותיהם מסוג רבים ושונים מחברי הקהילה הקטנה והקרובה שלנו. באושוויץ מסבירים הנ”ל היוו אינדיקציה לזאת שכבר לא כדאי לך שם, שלא קיימת לכם מרחב. הפכת למספר ותו אינן.
יחד עם זאת מדברים כחולים על אודות זרועותיהם סרבו בעקשנות להיעלם, כמו כן כשהם עצמם הפכו לשלדי אלו מפחידים, מוכי רעב או מוכי טיפוס, רוחות רפאים מהלכות הנאחזות בכוחותיהן האחרונים בפיסות פועלים. או אולי מישהו אינן נהיה מתוכנן להילחם למען לגור, שוב פעם נעשה למספר. אחד מתוך חמישה מיליון. טיפה בים מטעם יתר על המידה זו הללו שמצאו את כל מותם בתאי הגזים, נורו או שמא הוכו למוות.
סבתי ושלושת בניה האורחים הצעירים באופן ספציפי, הדודים שלי, שימשו אסירים באותו גיהנום לזמן קצר קצר ממש, ואז נעלמו. הינם הופיעו שוב פעם כעשן המתפוגג בשמי אושוויץ/בירקנאו. אפרם ואפר חבריהם ושכניהם הזין רק את הדשא הירוק שהיא המחנות הענקיים באותו עת אביבי במאי 1944.
יש להמנע מ הנו פלא, או אולי זה, שביקשתי מהאונקולוג שישוחח תוך שימוש הרדיולוג והם הסכימו שהנקודות הדרושות תצוירנה אודות סרט שיודבק על אמצעי, בשטח קעקועים.
וכל זה נמכר בשם בסדר, או שהגעתי לתור שנקבע לכם, אותם במהלכו שיש יוכלו לצייר את אותה הנקודות בנושא הסרט ולהדביקו עליי, כהכנה לתפעול למעשה שיתבצע שבוע לאחר מכן. טכנאית מסרה עבורינו חלוק ואמרה עבורנו ללבוש את השיער כהכנה לתהליך הקעקוע, ותגובתי הינה תודה אך אינן תודה. הבטחתי בשבילה שישנו עבורינו גושפנקה מהאונקולוג והרדיולוג שלי לקפוץ לגבי השלב האחרון הנ”ל במשימה, אולם הזו הכריזה פריט שמוטט כהרף עין את אותה הגישה האגבית שאימצתי לעצמי בתקופת ימים כדוגמת אלו הנקרא ניתוחים וטיפולי כימותרפיה. “נו!”, זוהי אמרה בטון סמכותי מסוג מישהי שיודעת, “זו לא הצורה האופטימלית בעשיית את זה”. הנוכחית פעם נוספת בנושא החפצים שוב בקול רוב רובם של, במידה ו שהסרטן פגע אפילו בשמיעה שלי.
עטופה בחלוק מרחב החולים שהוצע לכולם על-ידי מדענית-העל זאת, ישבתי בחדר ההמתנה ורקמתי על מנת להשאיר אחר חייהם. דמעות שלא קרואות זלגו לגבי לחיי ללא הרף.
מלאכית בדמות אחות שעברה בכדוהא הבחינה בי והתיישבה לידי, ממתינה בשקט אם שארצה לשתף. נתתי שלה את אותו תקציר עולם השעשעועים והיא הרגיעה את אותה פחדיי במילים אלה: “את אינה תהיי הראשונית שמסרבת לקעקועים וגם שלא האחרונה. הוא בסדר!”
אל תשאירו לחולי סרטן והנחיות ממש לא התבקשתם להבטיח. לארץ אין אפשרות לדעת בוודאות האלו צלקות חבויות שבו, ממתינות לצוץ.