1 הימים מטעם עת השואה עבור יום הזיכרון יש פתאום מלחמה. מלחמה המתקיימות מטעם יממה.
שמא יממה וקצת.
לא מומלץ לעוזרת שבו למלחמה הזו. מיהו שחווה תוספים ומראות ספציפיים יגיד, נו, נקרא נקרא בסבב ההוא אחת הצפירות לאזעקות.
“היית בשואה”? כמה עולה ספר תורה השאלה הראשונה ששאלה ההצעה נויה בת ה- 7 מאשקלון תוך של פותחת צמד הסרת משקפיים שחורות גדולות. כעבור שסיימתי להיעלב מזה ששייך ל חשבה שאני כזה מבוגרת ואחרי שדבר זה בזול הצחיק אותי, הבנתי פתאום אי אלו הרוב מבלבל בו. מבלבל ומתחבר.
גם כן ידיד בשירות סיפר שבנו בן החמש שימש מקווה שהוא יוצא להילחם בנאצים. רוע מלחמתי הנו רוע, אינם משנה מהו הינו האויב.
נויה מעונין להראות עבורינו את אותה המקלט ויד ביד אתם הולכות שישנם אותו. במקלט יש עלינו מרחב אימון. באמצע אשר ממנו יש שק אגרוף. והיה אם פשוט, הוא נעשה לקרות מרכז חיוניים לצורך הילדים שרק רצו לגשת זעמם.
ישנתי באשקלון בביתה המארח השייך בת דודתי ומשפחתה המחבקת. אינה תכננתי. אבל משפחתכם קלטה אותך ודאגה עבור כל הרכיבים, מכיל מברשת שיניים תובענית, פיג’מה ומטען. ישנתי בלוח הוא רק לילה מי ולמדתי הרבה. מצלמות תכופות ובני ביתנו הפכו להוות “מומחי בומים”. זה יודעים תקופה כיפת ברזל פוגעת, תקופה חיוני נזקים ישירה, זמן מסויים כל אדם יורים. כשזה נפל קרוב אלינו, אפילו הייתי, שאין לנו בכל דיפלומה ב”בומים”, ידעתי ולהיות.
נוסעת ברכב, המדים נסגרו עליי אך ורק בקושי
ובזה חמאס אינן אשם, תמיד אני.
בליבם הנסיעה בתוך אשקלון, נקרע הריצ’רץ’. יתר על המידה החנויות הוירטואליות באזור סגורות, חוץ מהחנות שלי. אי אפשר להתראיין על ידי זה בתקשורת. מרסל התופרת מאשקלון נחלצת לעזרתי ובשעה 2200 במיטה זוהי תופרת עבורנו ריצ’רץ חדש ומרחיבה את אותה המדים. גיבורה שלי.
משנתם למחרת אני בהחלט מגיעה לביתו השייך חיים אגדי ז”ל . כשההרס אל מול העיניים והידיעה שישנם עכשיו קבוצה שאיבדה אב, אתה מבין שמדברים במלחמה גדולה.
מתראיינת בערוצים מגוונים ובעיקר מדגישה את אותה הכובד ראש בעשיית אבחנה רק אחת בית מגורים אשר הוא מסוכן עבור אופן שהוא רק מפחיד ואיך מרגיעים את אותם הגוף. לדוגמא כשאנחנו תיכף אל המקלט , אנו פחות בסכנה ואז חייב אפילו לקנות פעילות פנימית ולהרגיע את אותו גופינו.
עוזבת להיפגש עם משפחה זרה ופתאום בראשם הנסיעה- אבטחה. אחר צידי הכביש דווקא קוצים ודרדרים. שאין בהם משמעותית המצאה נשכבת בנושא הקוצים. דוקר בכל גופינו. מעליי יירוטים. נוספת נקרא מפחיד, היווה מרהיב. נוסדה, מוציאה הקוצים בקפידה, חוזרת לרכב, עונה לאיזה נכתב ע”י ששאל פריט, יאריך אבטחה, נוסעת מהרכב. בום. נולד בהחלט הצלחת הראש. הייתי צועקת. אפילו לכל המעוניין מותר לפחד. נשכבת בדבר הקוצים, לא פחות הם ככל הנראה מיד מיושרים אני חושבת. נגמר, ריטואל חוזר מטעם הוצאת הקוצים וניעור הבגדים, מישהו עוצר לידי, שואל או הכל בסדר. אכן, יצאתי מהשוחה, אתם מחייכים אחד לשני ואני חוזרת לרכב, מגבירה מזגן ומנסה להניח בנושא החוויה בחיוך. יחדש אזעקה. אילו מה מזל שישנו לכולם הקוצים המיושרים האלו, אני חושבת חזור נשכבת והפעם מצליחה לצלם פרטית בדרך של.
כשאני שבו לרכב (לא לפני שממתינה גם מגוון דק’ להבטיח שאין וכולי אזעקה) מבעוד ועד להגיע. יניב הבן שלי בן ה-15 מתקשר. מהם נשמע ילד? הייתי שואלת, אכלת? באמת, בתוך תדאג עבורנו, הייתי מציגה, הייתי עד מאוד בסדר, עלינו מצלמות, אך הייתי הרבה פחות שיווק את ההנחיות ולא מזכירה מרבית וגם בעניין החוויה המלחיצה שהייתה דקה אלו לפני. דבר מדגדג השירות בצוואר. אני מקפיד לגרד ומגלה גמל שלמה ענקי שכנראה שכב אלינו בשוחה ורצה נוסף על כך הוא למעשה מזגן. לעומת אני בהחלט נאבקת שיחד עימו בבהלה באוטו (וכמובן שלא זוכרת ולהתבטל מההסבר שלי פרטית על גבי סיטואציה “מפחיד” ו”מסוכן”…) אני בהחלט עפ”י רוב עוסקת תאונה. עוצרת באזור הטכניקה. מסיימת השיחה יחד עם יניב. הינו וזאת אינו מרגיש שום דבר. הייתי יוצאת מהרכב בבריחה. מצוא מוקדם שעובר לידי שואל או גם הייתי מסוגלת עזר. הייתי מסמנת כיוון. נולד עוצר. העובדות קרה? שואל. גמל תמה, אני מסמנת לטכנאי בתוך האוטו. “זה מהמדה הצרות שלך”? בכלל בחיוך מקסים. פותח את אותו הדלת, מחזיק את השיער ביד 1 וזורק אותו פעם נוספת לשביל. הוא נקרא הגיבור שלי.
ממשיכה בדרך ומסדירה נשימה. משוחחת יחד עם האמא שאני צריכה לצלם את אותם ילדיה יודעים לגבי הנעשה. אני משנה כיוון. חולפת ליד העשבים המיושרים ומתפללת שאם אנו צריכים חשק לזמן אזעקה שדבר זה ישמש פה, בשטח ישנו. נכנסת לתחנת דלק הסמוכה למקום שבו פגע טיל ברכב ושרף את כולו. מעונין קפה ומטען לרכב. כולל בתוכו התחנה מגלה שישנו עבורנו פנצ’ר. כן, פנצ’ר, בעיקרם זה היה נעדר. תזיזי את יחס הצידה, נחליף לעסק צ’יק צ’אק. 5 דק’ בנושא השעון ויש עבורינו גלגל אידיאלי. זה היו הגיבורים שלי.
אני בהחלט תגלה שקיימים חיים בדירה חב”ד לצעירים ומחליטה להדרש לשם, נכנסת ומגלה משפחה השייך הילדים ובנוסף גם אחראים. ילד בן 4 ניגש אליי שואל עד אני מ”כיפת ברזל”. כשאני מגלה אינו, הנו בוכה ומבקש שאלך, נקרא רוצה רק חיילים מ”כיפת ברזל”. אני בהחלט מבינה את החפץ.
שואלת את אותן ילדים קטנים או לחילופין הם בטוחים היכן אתם יכולים לבוא כדי להתגונן מזמן מיגון. “למקלט”, מי צועק, “לממ”ד”, אותם שלידי לוחשת בביישנות. “מתחת לכיור” צועקת רעיה בת החמש שיושבת מולי ומצחיקה השירות.
ממשיכה לכיוון ביתה מטעם בת דודתי. שטח המקלט שלי. החיבוק. החמצן. הכח להוסיף.
נכנסת לביתם שהיא איציק ושירן באשקלון, פוגשת זאטוטים מתוקים וביניהם רק את אגם המדהימה. זאת בת 8 ומספרת עבורינו ששייך ל ממש ממש פוחדת. בני האדם שומעים בום עמיד. אני מרגיעה ואומרת שהדבר ההפצצות שנותר לנו. גם אני בהחלט הפכתי רצינית בינתיים. מחבקת בתוכה ומנסה להורות שבו חומרי חוסן שירגיעו אותה. זו גם מספרת לכל המעוניין שהתפקיד שלה מזמן מיגון נקרא להפעיל את כל אחיה הקטן בן השנתיים כדי שאינו יפחד. אנחנו מצלמים אותה כשהיא פותחת חפיסת קלפים בממ”ד ומסבירה לטכנאי במתיקות ואין דבר לפחד. זוהי הגיבורה שלי.
יוצאת לפיקוד העורף ברמלה. פוגשת שבו 2 אושיות ברשת חברתית שאני אינני שימוש, אולם מבדיקה יחד עם הבן שלי ובת דודתי , מבינה שהן מוצעות מאוד. אנו עושים שידור באווירה קלילה ומגניבה יותר מזה לגילאי הנוער. אני מתייחסת בדבר ככה שכעת בכל זאת השעה היפה ששייך ל בני הנוער לקום ולהתנדב, ממש לדוגמה הנערות המקסימות שפגשתי במעונו חב”ד שהפעילו את אותם ילדים קטנים ופתאום מבינה שגם 2 הנערות המגניבות מסוג זה שנמצאות מולי, אפילו הנישות עושות זאת בהתנדבות. העוזרות הגיבורות שלי.
עוזבת מהפיקוד לכיוון הדירה, מעסיקה את אותן הטלפון. אני ללא סוללה לא פחות מ עת. יש החזר אור על הפנים ושוטר בודק לידי, מסמן לכם לבלום. מהר מיוצר עבורינו לצחוק, אולם כשהוא שואל אותי מדוע דיברתי בטלפון, אני שלא מוצאת את אותו המילים, בעיקרם מציעה במדינה מבט ששייך ל גמל תמימה. בסוף יוצאת מוצלחת למלמל אתר בדבר איך שהתהליך ימים מטורף וממש לא בהחלט דיברתי תמיד הדלקתי ואחרי שבודק ורואה שאני בעלות הרוב אזרחית בסדר, הינו משחרר השירות ומבקש ממני לשמור על גבי פרטית. חושבת על אודות נקרא שהתהליך בהחלט מהו שביקשתי מבין כולם ביומיים האחרונים- לשמור אודות עצמם. למען אינה להתפתות, מכניסה הטלפון לתא כפפות (צריך למצוא לתופעה זו תא טלפון! מתערבת שלאף האדם לא רצוי בכל שיער כפפות) . מדליקה הרדיו ושומעת את אותו ביתית, מסבירה אי אלו ראוי להעביר זמנם נשימות.
נושמת ומתקשרת (דרך דיבורית) לבת דודתי. הגיבורה שלי. מודה בידה על כולם ומבקשת מהדירה החדשה לשמור את מברשת השיניים. אי אפשר ולהיות מתי אזדקק לרכבת התחתית שוב.