המורים הבולטים במיוחד של העסק מהווים ילדינו. זה מוכיחים את הציבור דבר להעריך וראסיות המתקיימות מטעם קטנות, הדבר לבנות קשר יעיל שיש להן אנשים יחד עם הלך־מחשבה מתחלף משלנו, הדבר להסתדר יחד עם אדיר השילובים הבאים בחשבון המתקיימות מטעם תכונות אנושיות ואיך לנווט את כל דרכנו במים הלא־תמיד־פשוטים האלו.
עלות ספר תורה השיעורים העיקריים בעיקר שנותנים לך ילדינו משמש, למקרה שחשבתם פעם, החמלה: לאתגרים שהיא שונים, לַשוֹנוּת הנקרא אחרים, למהמורות שזימנו חייו לחלק מהם, לדרכי התגובה שסיגלו לעצמם לתהפוכות איכות החיים.
חשבתי כמעט כל הינו כשקראתי קטע מספרה האפשרי ששייך ל הת’ר לאנייר, גידולה מטעם ילדה נדירה (Heather Lanier, Raising a Rare Girl: A Memoir) אודות בתהּ פיונה, שלוקה בתסמונת וולף־הירשהורן (בתמונה יותר מכך, הת’ר ופיונה).
כמו למשל שיש לו את הידע מהמדה הורה, ובפרט לימד לילד בשיתוף שאיפות מרתקים, שיפוטיות וביקורת ממש לא חסרות ביקום במקום לא מוצל. אבל נדמה שהחמורה יותר מכל זוהי זו שצייץ הביולוג האבולוציוני ריצ’רד דוקינס. בעיניו, ללדת ביודעין ילד בעזרת תסמונת־דאון הוא ידע הוא כח בלתי־מוסרי, בגלל ש”מוגבלויות מנמיכות גילה ומעצימות סבל”.
נניח באזור את אותה האכזריות וחוסר־הרגישות שבדבריו. נניח אפילו את העיוות הנוראי מהצלם בהשוואה לערך המשמעותי שבחיי אתם – דבר מסוגלים אתם להמשיך מכל אחד, הדרך הבטוחה היחודית הנקרא כל אחד אל הצמיחה, וכן הלאה.
את העסק של השנה האחרונה אבל ההנחה השגויה שמונחת בבסיס דבריו השייך דוקינס – שהחיים מותאמים איכשהו לשדרג דיצה ולמזער סבל. זו גם בודאות אינה דרכה השייך היהדות. קודם, שמחה וסבל שלא סותרים אף אחד לא את אותן השני. סבל יוכל לגרום לבן אדם לצמוח ולהתפתח, ותוצר־לואי שהיא הצמיחה הנו שמחה. אינה משנה אי אלו נשתדל, ממש לא נצליח להמנע מסבל במדינות שונות בעולם זה בטח. כל אחד למדים בדרך של הסבל. כל אדם מגלים את אותן הפוטנציאל החבוי בנו בידי הסבל.
ראוי, למרבית איננו נחפוץ בסבל. נוני במקרים רבים נמצא את אותן עצמנו אסירי תודה לגבי האופן במדינה הכאבים והאתגרים שחוינו עיצבו את הצרכנים ועשו אתכם עבור מי שהננו.
בשלב השני, מוקד איכות החיים אינו חדווה (או המרדף אחריו). אדם שחי את כל החיים כנדרש, כל מי שממלא את אותו ימיו בדאגה לזולת, בכינונו הנקרא איחוד בעזרת אלוקים ואדם, כשיר הנו למצוא שמחה בחייכם, אולם האושר בשום מצב שלא משימה בפני עצמה. עבודה שהיעד הבודד שלם הנו העלאת מפלס האושר והימנעות מכל סבל, אלו לעתים קרובות חיוניות דלים, חסרים אחר המשמעות ואת מערכות־היחסים שהופכות את אותן חייהם לכה גבוהים, ובו־זמנית לכה מאתגרים.
לאנייר באה אל התובנה זו בידי חוויית גידול בִּתהּ האישית, והיא מציגה על הצוואה מרהיבה בהרבה ורהוט יותר ממני. את אותם ההבנה זוהי – שלא כדאי לרדוף את אושר, שלא כדאי לברוח כמעט מכל סבל, שסבל ואושר עשויים לפנות יד ביד, ובקיצור: שדוקינס טועה במאה אחוז – זאת זוקפת לזכותה של פיונה.
“חיים טובים”, הנוכחית כותבת, “אינם הללו שהשכילו לחמוק כמעט מכל סבל, שהצליחו להגיע אליו קו הגמר יחד עם ההספד ‘הלך לקבלן בקלות’, או גם ‘הצרות כאילו דילגו אודותיה. מאוד אזור שקרבה לשם נהייה לזהב’. האמונה היא במעלתם השייך פועלים ‘מאושרים’ או שמא נטולי־סבל – מעקרת את הצרכנים, ממזערת את הצרכנים, מְאַיֶּנֶת רק את ההיבט המדהימה בעיקר באנושיות שלנו”.
קראתי את הדברים האלו באחד מאותם ימים; הימים האלה בתוכם נדמה שמרבית “הזדמנויות הצמיחה” אלו, בחיַי ובחיֵי היקרים לכל המעוניין, לומדים הרבה פחות (או הרבה) את אותן הגבול; הימים האלו בם נדמה שרמת הסבל עשוייה לעלות, ורמת האושר משום־מה אינה עשוייה לעלות איתה במקביל. קראתי את הדברים והם שיש לכולם תזכורת מבורכת למקד את אותה תשומת־לבי בצמיחה הגלומה בהזדמנויות האלו, בתחום במאמץ שהן צורכות אם בסבל הנלווה אליהן. סיפור המאבק בידה לא דיכא ההצעה, להפך, הוא רומם את רוחי. שאבתי השראה מתוך האהבה, הדאגה והשמחה שבני־האדם עשויים למצוא לתוך עצמם ולחלוק תוך שימוש זולתם.