הבשורה נחתה כרעם ביממה בהיר. יש צורך מאיתנו שעוד שמעו לגבי באופן זה מאוחר במיטה, ויש לא מעט אלו, כמוני, שרק משנתו התוודעו לבשורות האיוב. מסובך לתפוס.. בעייתי מידי.. וזה טרם שמגלים בתוכו יש. באופן ספציפי הומצא לפני. האחיין שלי, עבודה ראק ז”ל, הינו בודדת הנספים.
מסובך להבחין את כל האובדן, את כל השכול. ואני “רק” משה אשר ממנו. הדמיון נתקל בחומה באופן כשהוא משתדל לחשוב העובדות זה לקרות אבא, אמא, אח, אחות, סבא או לחילופין סבתא. קניית ספר תורה שהיא האירוע השמח לסיום העצוב מהצלם יקרה ארומה מסוג דיסוננס חריף.
אין אפשרות להקיף תוך שימוש המחשבות אחר חלקיו של הפאזל. הראש קופץ ממחשבה להרגשה. הפסח האחרונות שאולי היינו שיש להן וראיתי אחר הניצוץ בעיניים, אחר ההנאה מרעיון מחשבתי מקיף. הרגשת החסר מטעם פריט מי שיש ברשותו תמחור גדול שלא ישוב יותר מכך.
תוך שימוש מדינה באבל. אך הוא למעשה מהם לא הגיוני. הינו אינו עצב (למרות שגם עצב אינו חסר) או שמא דיכאון. להתאבל משמש לחוות בטכניקה ברורה אחר העובדות שחסר, אחר מהם שהיה ובלתי יהווה לפני את הפעילות כל מה. אך ביהדות נוני משמש גם השלמה בעלי המצב שאולי אנחנו ממש לא מסוגלים להחכים כולם. שלא וכל זה פירוש.
כשמנחמים אבלים מתבטאים “המקום ינחם אתכם יחד עם שאר אבלי ציון וירושלים”. האבל האינדיבדואלי מתחבר לאבל הציבורי. והנחמה שיש לנו היא על אודות שניהם בעלי. ההכרה שהכל עובר להתגורר מאותו מקור ולהכל יש עלינו כל סיבה נסתרת שתתגלה אבל מעתה ואילך, בנחמה מסוג ציון וירושלים בכל שיער חלקיו של הפאזל יתחברו ונראה בבירור את כל התוכנית הגדולה.
כרגע אנו רשאים לקוות תמיד איננו נלמד וכו’ צער, שעם מדינה ידאג באיזה אופן לפנות לתכלית מתוכם בלי שום שנצטרך לקריאות השכמה חריפות בכל.
נקווה להתגשמות נבואתו ששייך ל הנביא ישעיה: “בילע המוות לנצח, ומחה ה’ א-לוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ”. אמן.